בחירות אזוריות

דמוקרטיה אמיתית אינה יכולה להתקיים כאשר נבחר הציבור אינו נשאר קשור בטבורו לבוחר.
ב-%97 מהדמוקרטיות בעולם, כולל במדינות בסדר גודל כשלנו, שיטת הבחירות מבוססת על בחירה אזורית. הארץ מחולקת למחוזות בחירה. הנבחר מכיר את בוחריו, וצריך כל הזמן לשמור את אמונם.

השיטה הזאת מחזקת את המסגרת הקהילתית, ומאצילה סמכויות ואחריות אל השלטון המקומי.

מייסדיה של מדינת ישראל - מפא"י וגרורותיה - דיברו על דמוקרטיה, אבל לא ממש התכוונו לכך. השיטה שהורישו לנו היא שיטה ריכוזית, שהופכת את כל הארץ למעשה לקהילה אחת גדולה. שיטה זו, הייחודית לישראל, מותירה בידי השלטון המרכזי את כל הכוח מצד אחד, ואפס אחריות מצד שני.

תארו לעצמכם שכל מחוז בישראל מקבל מראש אחוז משוקלל של תקציב ממלכתי לאדם, בתוספת אחוז מהכנסות המיסוי המקומי. עכשיו יחליטו התושבים במחוז בני ברק, לדוגמה, כמה הם מעוניינים לתקצב עבור משפחות ברוכות ילדים; התושבים במחוז רמת אביב יחליטו כמה לתקצב למצעדי גאווה; והתושבים בדרום יחליטו בקשר ל 'חוק הנגב'.

כל כך התרגלנו שיש לנו איזה אח גדול שהוא האבא והאמא שלנו, שאנחנו צריכים כל שנה לצייץ בכל הכוח כמו גוזלים בקן, בעבור משהו שהוא בעצם שלנו, עד שהרעיון הדמוקרטי הבסיסי הזה נראה כבלתי אפשרי. הטוטליטריזם המובנה בשיטה הישראלית הרגיל אותנו לחשוב שאנחנו חיים מידם של הח"כים, במקום להבין שהמצב הפוך.

הרעיון הזה לא רק אפשרי. הוא הכרחי, והוא גם תואם את הגישה היהודית הבסיסית של חיי קהילה (חלוקה לשבטים, אם תרצו). החלוקה לאזורי בחירה רלוונטית לא רק לענייני תקציב אלא גם לכל עניין אחר. הקהילה היא שצריכה למנות את מפקד המשטרה המקומית, זו שמחליטה איפה ייסעו בשבת ואיפה לא ייסעו, ואם יהיה במחוז יום לימודים ארוך – ועל חשבון מה.

מכיוון שרוב הישראלים רוצים גם להישאר יהודים תתחזק מאוד זהותה היהודית של המדינה, הדמוקרטיה תפרח, והשמאל, שהוא מיעוט קטן ושולט, יאבד את שליטתו, המתקיימת רק בזכות אותה גישה מפא"יניקית ריכוזית.

זו גם הסיבה שהאחים הגדולים יעשו הכול כדי לטרפד מהלך כזה. המשך שלטון האליטות מותנה בהמשכה של הדמוקרטיה המפ"איניקית שלנו. אבל אל דאגה, בסופו של דבר תמיד העם מנצח!