בתשע"א החלה להתפורר החומה שבנינו סביב האמת - האמת שלשמה חזרנו לארצנו, האמת הנותנת טעם ותוקף להמשך קיומנו כאן.
לא שבנו לארץ הזו מטעמי ביטחון. מה כל כך בטוח בריכוז כל היהודים תחת הכוונת הגרעינית של אחמדיניג'ד?
לא שבנו לכאן סתם כך בכדי להקים עוד דמוקרטיה. יש לו לעולם כמה דמוקרטיות מוצלחות מאיתנו. גם לא שבנו לכאן בכדי להשיג שלום. זה לא שאיננו מייחלים לכל אלה, אבל שלום, ביטחון ודמוקרטיה מוצלחים הרבה יותר, אנו יכולים למצוא בפינות אחרות של העולם. שבנו לכאן בכדי להגשים את ייעודו האחד והיחיד של העם היהודי – הייעוד הנישא בפינו שלוש פעמים בכל יום "לתקן עולם במלכות ש-די". לשם כך נוצרנו, לשם כך ניתנה לנו הארץ וירושלים ומקום המקדש ומן הייעוד הזה אנו שואבים את זכותנו לריבונות לאומית בארץ ישראל כולה. לא מן העבר אנו שואבים את הזכות אלא מן העתיד. לא מהקיום - הביטחון והשלום – אנו שואבים את הלגיטימיות לקיומה של ישראל - מן הייעוד אנו שואבים אותו.

חשבנו שנוכל להסתיר את ייעודנו וזהותנו הייחודית באמצעות תהליך השלום. מסרנו את סיני למצרים ואת לב הארץ לערפאת בתקווה להניע תהליך של הכרה בנו כ "סתם מדינה". אבל בתשע"א החלה החומה להתפורר והאמת חוזרת ונחשפת. לעולם לא נצליח לברוח ממי שאנחנו וממה שאנו אמורים להיות ולעשות במקום הזה.

התהליך שמוביל ארדואן אינו תהליך של פריצת המצור על עזה, אלא תהליך של איחוד המזה"ת תחת השפעתו וסגירת המצור על ישראל. זה החל ב"אביב הערבי" שהחל בטוניס ובככר תחריר ועורר מחדש את הזיות "המזרח התיכון החדש". קרן נויבך התלהבה. ה 'ראסטות' של המורדים בקדאפי הצטלמו טוב ועוררו תקוות אצל שוחרי צ'ה גוארה בשדרות רוטשילד...
אלא שעד מהרה נתברר האביב הערבי כקריסת הסדר המדיני שכפה המערב על המזה"ת עם סיום מלחמת העולם הראשונה. אין יותר מצב בו ניתן לקנות "שלום" קר משליטי ה'כאילו' מדינות ערביות - תמורת אינטרסים ישראליים ונשק אמריקני. המסיכה שמאחוריה הסתרנו מהעם בציון, את העם הערבי ואת הפרצוף האמיתי של ה"שלום" איתו, המסיכה הזו שוכבת עכשיו על אלונקה מאחורי סורגים באולם בית המשפט העממי בקהיר. גם אחינו אילן גרפל שנשבה ברמיה העצמית שלנו – מצא עצמו מאחורי אותם סורגים.
משלושת המדינות המסוגלות לקחת את העניינים במזה"ת לידיים (אף לא אחת מהן ערבית), ישראל הרואה עצמה זרה בארצה, אינה מסוגלת מנטלית לעשות זאת, איראן המבודדת, מעוניינת מאוד לשלוט באיזור, אבל עד שתוכרז כמעצמה גרעינית, בידודה אינו מאפשר לה לעשות זאת ואילו תורכיה – גם מעוניינת, גם מסוגלת ולמעשה – גם אין לה ברירא אחרת, כי אם היא לא תפעל כמעצמה אזורית, תעשה זאת במוקדם או במאוחר איראן ולארדואן אין חשק לחסות בצילו. אפשר להבין...

הבריחה מזהותנו היהודית, שיצרה בתל אביב תודעה של אורחים בארצנו, גרמה לכך שאיננו יכולים להתנהל כמעצמה איזורית. אורח לא מתעסק עם השכנים, הוא משאיר לבעל הבית לעשות זאת. אבל במזה"ת אין ואקום. פה, או שאתה מיסב לסעודה, או שאתה חלק מהתפריט. כך איבדנו את שיתוף הפעולה עם תורכיה והפכנו למנה העיקרית בסעודת ההקמה של החליפות המזרח תיכונית החדשה. באופן בו אנו תופסים את עצמנו ומחריבים בתי יהודים – רק יהודים – בדיוק באותו אופן מתייחס העולם כלפי מדינת ישראל כולה. במידה שהמדינה מודדת – מודדים לה... אם מגרון אורחת לא רצויה – כך גם שדרות. אם הר הבית אינו לגטימי – כך גם תל-אביב.

מי שרוצה להבין כיצד צפוי התהליך הארדואני להימשך, כדאי שיזכר במדיניות דומה להפליא של גרמניה הנאצית כלפי שכנותיה, בשנים שקדמו למלחמה. פוליטיקה מתלהמת, הליכה על הקצה,ניצול החולשה והעייפות של הדמוקרטיות הסמוכות, הבערת סכסוכים מקומיים ונשלטים, חיבור כוחות חלשים תחת הגמוניה גרמנית לכלל כח מאוחד. עכשיו הביטו בארדואן – קהיר עם צבאה הגדול מקבלת אותו בכבוד מלכים. יוון וקפריסין שהעזו לשתף פעולה עם ישראל מוצאות עצמן מאויימת. הן (ואחרות) צפויות להבין במהירות שמישראל (האורחת) לא תקבלנה שום הגנה ובלית ברירא תנתקנה את קשריהן עמנו, שאר מדינות ערב ישמחו לחבור את הסלאח א-דין החדש וכמו הרוסים בהסכם מולוטוב ריבנטרופ – גם איראן תצטרף לבסוף לציר החדש.

במערב הקורס אין כל חדש. בלונדון, קוראים היטב את 'הארץ' ועסוקים בהכחשת זכות היהודים למדינה. בוושינגטון ממשיך דרוג האשראי לרדת – איש לא יילחם שם עבורנו. החולשה שמפגינה ישראל תעצים את גלי הדה-לגיטימציה והאנטישמית – עליה גדולה צפויה בע"ה בתשע"ב.

זו תמונת המצב הבין לאומית המצטיירת לקראת השנה החדשה. הניסיון לנרמל את העם היהודי ולייצר כאן 'עם ככול העמים' – נכשל לחלוטין והוביל לדה לגיטימציה קיומית ולמצור מתהדק שדוגמתו עוד לא ראינו מאז קום המדינה.

כאן בבית קיבלנו בשלהי תשע"א את מה שעשוי להתברר כמפץ הפוליטי הבא. מפלגת האופורטוניזם 'קדימה' שהחזיקה מעמד כברירת מחדל ללא שום ממשות משל עצמה – צפויה להתכווץ ואולי אף להיעלם בעקבות עלייתה של שלי יחימוביץ'. כשמעמידים את לבני ליד יחימוביץ', לבני פשוט אינה נראית ומופז עוד גרוע ממנה. שלי מחזיקה אומנם באידיאולוגיה הרסנית אולם ניכר אצלה,שהיא לפחות מאמינה למילים היוצאות מפיה. מדובר במנהיגה כריזמטית שלנוכח המצור המדיני והתעוררות המחאה החברתית, צפוי כי תביא בתשע"ב למהפך בשמאל, תגרוף את קולות קדימה והיא עשויה בהחלט לחלוף על פני הליכוד בסקרים. הסיכוי היחיד של הליכוד להישאר בתמונה הוא להחזיר אליו את המנדטים שברחו ממנו ימינה בעקבות דחיקת הח"מ מן המקום אליו נבחר ברשימת הליכוד לכנסת.
נראה כי הבשורה האמיתית של יחמוביץ' היא השבת מימד המשמעות לפוליטיקה הישראלית. היא לא ניסתה להסתיר את הצבע האדום – להיפך, אך הקפידה לעשות זאת מתוך מפלגת שלטון ולא מלוויין אידיאולוגי.

הציבור כמה למשמעות. שלי נושאת בשורה אידאולוגית ומימין לה - שממה. אין לליכוד אלטרנטיבה אידאולוגית של ממש מלבד 'מנהיגות יהודית'. שום קול לא ממתין לליכוד במרכז. נהפוך הוא – החידלון האידאולוגי יבריח קולות מבקשי משמעות מן הליכוד אל ססמאות הרווחה והשלום של יחימוביץ'. אם הליכוד יפזול למרכז, ידחק את 'מנהיגות יהודית' ומחזות מגרון יחזרו על עצמם בתשע"ב, צפויה לו תבוסה קשה ואנו עשויים לקבל את יחימוביץ' כראש הממשלה הבאה.

שילוב המצב הבין לאומי וההתפתחות הפוליטית הפנימית מהווה סכנה קיומית אולם באותה מידה זהו אתגר אדיר ואולי גם שעת רצון בלתי רגילה עבור הציבור האמוני.

הסיכון והסיכוי כרוכים זה בזה ואת שניהם נושאת בכנפיה תשע"ב הבאה עלינו לטובה .
עלייתה של יחמוביץ' מבטאת צימאון למשמעות. מובן שבמשמעות שמייצגת יחימוביץ' אין ממש, אולם למעשה, רק "מנהיגות יהודית" מספקת היום בשורה אידאולוגית נגישה (ברת בחירה) מימין, גם בצד המדיני וגם בצד החברתי.
הבשורה היהודית בנושאים אלו היא מלהיבה. ביזור הריכוזיות על ידי חלוקת קרקעות ומניות לכל אזרחי המדינה ולא לגרעיני שליטה - לפי עיקרון משטר היובל. טיפוח המשפחה והקהילה , יחד עם חרות אמיתית של נשיאה באחריות בתחומי החינוך הכלכלה והרווחה. כל אלו רעיונות שאנו עסוקים בפיתוחם, והם אלו שיחד עם הדבקות והנאמנות לארצנו - עשויים להתמודד בהצלחה עם האידאלוגיה שמייצגת יחמוביץ'.
האתגר של תשע"ב הוא להפוך את המשמעות הזו לנגישה. קריסת חומות השקר והמצור המתהדק העבודה יעשו את שלהם ואל האלטרנטיבה היהודית ינהר הציבור בהמוניו.

החדשות הטובות של תשע"א הן שבתוך הליכוד התחזק מאוד כוחו של הציבור האמוני כתוצאה מהתפקדות גדולה של מספר קבוצות. בחורף תשע"ב צפויה מפלגת השלטון לבחור לה ועידה חדשה שתסמן את המשך דרכה. אם ידע הציבור האמוני להתעלות מעל מאבקי כח פנימיים, יש בכוחו להפיח רוח חדשה של משמעות יהודית במפלגת השלטון הלאומית, לייצר אלטרנטיבה לשמאל ולהוציא את ישראל ממעמד ה'אורחים' במזה"ת. המציאות השקרית שיצרנו בתהליכי ה"שלום" בכדי לתחזק את אשליית העם ה"נורמלי", התפוצצה לנו כהוגן בתשע"א, הישר בפרצוף. התהליך הזה יושלם ככול הנראה בתשע"ב. מרחב התמרון שהיה לנו, לצורך תחזוק אשליית מייצג ה "עם ככול העמים", מרחב זה הולך ומצטמצם במהירות ומשאיר את הציבור הישראלי מול עצמו. זו שעתו ואחריותו הגדולה של הציבור האמוני. אם רק ידע לצאת מה"ראש הסקטוריאלי" ולמלא את שליחותו ההיסטורית לעת הזו, תהיה הירידה הגדולה, ירידה לצורך עליה, גדולה הרבה יותר, עליה שבע"ה תובילנו בתשע"ב - אל בית ה' בהר הקודש בירושלים.

 פורסם ב"בשבע"

מאמרים נוספים בנושא זהות יהודית כל מאמריו של משה פייגלין

תרום לבחירת משה פייגלין