זה לקח שבוע וחצי עד שהבנתי שנפלתי בפח.
הכל התחיל ביום ראשון, כשפתחתי את הרדיו במכונית ושמעתי את סיפורה של טניה. "וואו" – אמרתי לעצמי - כנראה שהפעם טעיתי והתקשורת לא מדברת סתם, האישה הזו נשמעת אותנטית לגמרי, אכן מתפתחת כאן תופעה חמורה מאוד. איזה חוצפה יש לחרדים הללו, לאכוף את קוד ההתנהגות שלהם על המרחב הציבורי הישראלי הנוהג על פי קודים אחרים.
רק עשרה ימים אח"כ קיבלתי מידע – וכמובן לא דרך התקשורת - שהפך את כל הסיפור על פניו.
מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים. בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).
בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה הזאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.
חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.
מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

טניה – אגב – אינה אשה תמימה שנקלעה באקראי למקום, היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".
החרדים שהיו באוטובוס – דווקא התנהגו יפה מאוד. הם פנו אל טאניה בנימוס וביקשו ממנה לכבד את הכללים הנהוגים במקום. משלא נענתה ירדו רבים מהם מהאוטובוס והפסידו את דמי הנסיעה וזמן יקר. מובן שאיש מהם לא רואיין.
אז מה היה לנו כאן? חרדים שרוצים הפרדה באוטובוס ומוכנים לשם כך להקים לעצמם חברת הסעות נפרדת. אגד שאינה רוצה לאבד את נתח השוק הנכבד הזה ומתחייבת לקווים מיוחדים. פרובוקאטורית בשליחות עלומה שמתעקשת לעלות דווקא בקו החרדי ולא לנהוג על פי קוד ההתנהגות הנהוג בו ולבסוף – תקשורת, שלעולם לא תיתן את התמונה האמיתית אלא את זו שעורכי החדשות מעוניינים בה וכמובן תתגייס למסע השמצות משולח רסן.

כשהתבררו לי העובדות, כעסתי על עצמי נורא. מילא אדם רגיל מן היישוב, איש אינו מצפה שיצליח להתמודד מול מכונת התעמולה האורווליאנית הזו. אבל אני הרי יודע עם מי יש לי עסק – איך זה שאני נפלתי בפח! אילו חייתי ברוסיה הסובייטית סביר להניח שגם אני הייתי נופל בפח הפרובוקציה של משפט הרופאים ומפתח שנאה כלפי כל היהודים.

הבא ננסה להכניס את כל התשפוכת על "הדרת נשים", "אלימות מתנחלים", "שירת חיילות" ומה לא בעצם... אל תוך הקשר מסודר אחד.

מראשית שנות השמונים אנו עדים למתקפה משולבת על כל הנאמנויות, כל הסמכויות ולמעשה על כל המהויות. המתקפה הזו עוטה על עצמה ערכים נשגבים אולם מטרתה אחת – לפרק את כל הנאמנויות הקלסיות.

הנאמנות למשפחה מותקפת בשם זכויות ההומואים והצורך להכיר במסגרות משפחתיות אחרות.
הנאמנות לארץ מותקפת בשם ה'שלום'.
הנאמנות לזהות היהודית מותקפת בשם הקדמה, זכויות הנשים, זכויות המהגרים, זכויות הערבים ואפילו בשם הציונות – אנחנו הרי חפצים בעליה – כל עליה...
הנאמנות לזהות המינית מותקפת בשם הצורך לקבל את השונה.
הנאמנות לכל סמכות שהיא מותקפת בשם זכויות האישה.
כל ערך שהיינו נאמנים לו בעבר, מהווה כיום יעד למתקפה ולפירוק.

מובן שה"ערכים" המגויסים לצורך פירוק הנאמנויות, נעלמים כלא היו כשאין הם משרתים יותר את המטרה. התקשורת אינה מדווחת על רגימה שבועית של חיילי צה"ל בידי מפגיני השמאל בבלעין, אולם כשבאופן יוצא דופן בחור דתי עושה מעשה שלא יעשה ומשליך אבן על קצין, נושבת לפתע פטריוטיות נדירה, במפרשי הערוצים והתקשורת מתייצבת באופן נדיר לצידו של צה"ל ועוסקת בכך השכם והערב.

קהלי היעד של מלחמת פירוק הנאמנויות הם כמובן הציבורים שמייצגים אותן. בראש וראשונה אלו המתנחלים המייצגים את הנאמנות לארץ. אחר כך מותקפים החרדים המייצגים את הנאמנות לדת. אחר כך מותקף כלל הימין המייצג את הנאמנות ללאום. אח"כ מותקפים הגברים שמטבע בריאתם מייצגים את הסמכות המשפחתית בכל התרבויות.

כך הפכו המתנחלים לאויבי העם. החרדים למושא שנאה אוטו-אנטישמי של ממש, הימין למן 'בבונים' חסרי בינה, והגברים לפצצות מתקתקות שיש לפרקן או לזרוק אותן לבור פיצוץ ולסגור את המכסה.

בישראל – אגב – מתאבדים בכל שנה כ 400 איש, כמחצית מהם גברים גרושים (!) יש בישראל יותר מרכזי מפגש תחת השגחה בין גברים גרושים לילדיהם, מאשר בארה"ב...(באירופה העניין הזה פשוט אסור על פי חוק) כשליש מהגברים הגרושים בישראל נאלצים לפגוש את ילדיהם מאחורי סורגים לעומת פחות מאחוז בעולם המערבי. כלומר הגבר בישראל הוא פשוט אויב.

אני - אגב – חושב, שמבחינה מוסרית, נשיא המדינה לשעבר, ראוי לעונשו, אבל לא משום שעשה את מה שמייחסים לו – ברור לי לחלוטין שאונס לא היה שם. מוסרית הוא ראוי לעונשו פשוט משום שבגד באשתו. אבל מי בכלל חושב כיום במושגים כאלו – הרי לבגוד באשה (כלומר לפרק) זה בסדר גמור, רצוי אפילו, לשבת מלפנים – זו העברה הנוראית...

שנים ארוכות שירתי בצה"ל כחייל וכמפקד. היו בו לצערי את כל מעשי המשובה והתועבה המוכרים. אבל מעולם לא דחפו לי חיילות אל תוך הנגמ"ש. צה"ל ביטא היטב את החברה הישראלית שאינה דתית, ולא צריכה להיות. כחייל לא לא שמעתי על האיסור לשמוע שירת נשים. עד היום אני נהנה מאוד מחווה אלברשטין, שולי נתן ואחרות ויודע כמו כל בר-דעת להבדיל בין שירתן לבין שירי עגבים. אבל אם היו יורים עלי בתוך הנגמ"ש כפי שהדבר מבוצע כיום בכינון ישיר על החיילים הדתיים, גם אני הייתי מגביה סביבי חומות הגנה ומחפש את החומרה התורנית בכדי לבדל עצמי ולהתגונן. יש כאן דיאלקטיקה רעה. כפיה חילונית, כלומר מתקפת פירוק המשתלטת על החברה ועל הצבא ונכפית בכח ההגמוניה התקשורתית והמשפטית על החיילים הדתיים. אלו מנסים להתגונן ואז נשמע קולה של כתבתנו כרמלה באייטם קורע לב על ההקצנה הדתית בצבא ומקהלה שלמה, צבועה ומאוד לא קדושה, מחרה מחזיקה אחריה.

אני מתנגד בכל מאודי לכפיה דתית. אני מתנגד לעצם קיומן של מפלגות דתיות. אבל אני מתנגד לא פחות לכפיה חילונית וזה בדיוק מה שמתחולל כאן בעשורים האחרונים. כפיה חילונית והתגוננות – בדר"כ פתטית - מפניה.

זהו גם סיפורו של הציבור החרדי שהולך ומקצין. ככול שרשות הרבים תתבהם, ככול שהפרסומות, האינטרנט, לבושן החושפני של הנשים ילכו ויתדרדרו, ככול שהתרבות הישראלית תתקוף את ערכי היסוד שלהם – כך נמצא את החרדים בתהליך התגוננות דיאלקטי שכזה, מקצינים למחוזות מוזרים ומופרכים יותר ויותר.

בשתי הדוגמאות – אגב – מדובר לא רק בהתגוננות אלא בהתגוננות פסיווית לחלוטין. החיילים הדתיים אינם מבקשים שלא ישירו, הם פשוט מבקשים לאפשר להם לצאת. החרדים אינם מבקשים מנשים בדיזנגוף לשבת מאחור, הם עושים זאת בשכונותיהם ונשותיהם מעוניינות בכך. ובכל זאת מתקפת הפירוק רודפת אחריהם עד חורמה, מייצרת פרובוקציות, מחפשת בנרות את העימות - וכשאיזה טמבל יורק, או זורק ביצה – מנפחת זאת התקשורת למימדי מלחמת עולם שלישית ומארגנת (כך ממש) הפגנות נגד לשמחת כל חובבי השנאות.

הרוב היהודי הגדול והשפוי שבכל המחנות, מבקש לחיות בשלום. כבוד צה"ל חשוב למתנחלים שבניהם משרתים בו באחוזים הגבוהים ביותר, לא פחות מאשר לכרמלה מנשה. כך המצב אצל המתנחלים, כך אצל החרדים ובוודאי שאצל שאר חלקי הרוב היהודי. אפשר ובקלות למצוא את הדרך לחיות זה לצד זה כפי שהיה עד שטניה עלתה לאוטובוס. בקיצוניים הנגררים לפרובוקציות הללו יש לטפל. אולם שום טיפול בסימפטומים, לא יעזור אם לא נבין את שורש המחלה הוא אותה מתקפת פירוק מתמשכת, השמאל הקיצוני המעורר את הפרובוקציות ואמצעי התקשורת המתגייסים בשקיקה לליבוי מדורת השנאה.


פורסם במקור ראשון

מאמרים נוספים בנושא חברה כל מאמריו של משה פייגלין

תרום לבחירת משה פייגלין